פורסם ב- יולי 11, 2010
לבסוף, הבנתי מה כל כך מעיק לי לגבי עזיבתי את XXXXX.
זאת ההחלטה שלי לוותר על החלום, חלום פרטי שלי, בצורה המודעת וצלולה עד אין קץ.
חלום שלי לא היה טובעני במיוחד. אולי להפך: רק להשתלב בתחום שקרוב לליבי כל כך, יותר מכל תחום אחר, ולהעניק בחזרה את המיטב של עצמי. של כל מה שאני יכול, ושל כל מה שלמדתי והשכלתי לזקק משנות חיי, בסופו של דבר.
ובכל זאת, אני שליו ורגוע עם ההחלטה שאליה הגעתי. אין לי עתיד עם הצמד הפרובלמטי שעומד ממש מעלי בסולם התפקידים. או מאחורי גבי, ונושף כבדות בו תוך כדי שפשוף ידיהם אחת בשניה.
אינני מעוניין לקחת חלק בנפילתה של האימפריה, ועם עצם עזיבתי אסכל לגמרי את האפשרות של הכתמת שמי המקצועי בכשלון פומבי בגודל שכזה. חברה, שקיימת מזה 17 שנה והיתה החלוצה בתחומה. והיא עדיין.
זה המצב בו אני ניצב בימים אלו: מסתכל קדימה, שליו, עם מבט ישר, אמיתי ואוטנתי כזה, עם עיניים פקוחות קדימה, וחש בעצב פנימי.
תחושה הדומה לזו כאשר נפרדים לנצח עם חבר שהלך לעולמו, ואין שום דבר שניתן לעשות בכדי להחזירו חזרה.
זה זה.
מופיע כחלק מ- כללי