atarimae hinshitsu versus miryokuteki hinshitsu
פורסם ב- יוני 16, 2010
Importance of Design in Business
Understanding the importance of design
ועכשיו בעברית: אתמול התבשר לי כי מנהל הקריאייטיב שלי אמר לאחד מאנשים שהוא עובד איתם כי הוא היה מעדיף שני מעצבים כמו XX - במקום המתכונת הנוכחית, דהיינו XX ואנוכי. הפצצה הוטלה, זה כבר עניין של זמן בלבד. אין לי מה להוסיף על אופן חשיבתו יותר. אני מבין בבהירות לאן הולכת החברה הזאת. אף למרות שמנהליה המתפקדים מנסים בכל בכח לשנות כיוון המסתמן, הכיוון שאני לא מאחל לאף בית עסק שאני מעריך. ובכן: אני לא רצוי כאן. איש לא מעריך את תרומתי לתדמית החברה, שלא לדבר על הוכרת תודה בעד השקעה שלי בשחיה נגד זרם הבינוניות. החברה, באמצעות מנהל הקריאייטיב שלי, מדגישה בפומבי את כוונותיה. גיוס ההון אנושי של אנשי הכן, שלא מצופה מהם להביע את עמדתם, וכפועל יוצא, לא מצופים לתרומתם לחברה. מחפשים רובוטים, שיבצעו את העבודה השחורה ללא שאלות. ללא מחקר, ללא כל אינטרס או התעניינות אישית. מעניין איך חברה כזאת תצליח (האם היא מצליחה כרגע בכלל?) להעביר מסר של יחס חיובי כלפי לקוחותיה ודאגה לטובתם. האם זה המסר שלה בכלל? האם זה חלק ממדיניותה? על פי מנהל הקריאייטיב שלי, התשובה רחוקה מלהיות חיובית. על פי האסטרטגיה שמנהלי מארקטינג דבקים בה, כך זה גם נראה.
נשבר לי. אני לא מכונה, לא אהיה מסוגל לעולם להחליף מכונה. בגלל שעבדתי פעם במקומות האלה, ולמעשה אלה הם היו התנסויות העבודה הראשונים שלי בגילי הצעיר (הייתי בן 16 עד 20 דאז), זה בדיוק מה שדחף אותי לאחר סיום בית הספר לרצות להמשיך ללמוד. ללמוד משהו מעניין, מבריק, ססגוני, שגובל בתחום הפילוסופיה, פילוסופיה צרכנית, דעת קהל, הכוח להשפיע בסופו של דבר.
אמנם, הם רוצים שאני אעזוב. אני חש כמו חיית בר אשר נתפסה במלכודת, ועכשיו חייבת לקרות לעצמה את הרגל בכדי להשתחרר. עם כל האהבה שלי אל התחום והאנשים שפוקדים את התחום, אני נאלץ לוותר על הכל. על האהבה והחלום שלי, על אפשרויות צמיחה ותרומה שלי לתעשיה במסגרת החברה בה אני עובד. על אינספור ואינסוף נושאי שיחות ודיונים על התחום, שאני רוצה ומוכן לנהל מהבוקר עד הלילה, כולל ויתור על חיי הפרטיים. כי אלה הם חיי הפרטיים.
זה כבר לא יקרה כאן. אני הולך. מנהל הקריאייטיב כלל לא מבין את עוצמת הנזק שהוא גורם לחברה בנקיטת עמדה כזו. או שאני מזגים בתיאוריי. אבל זה כבר לא חשוב. במקום להתמרמר ולהתבכיין על המצב, אני עוזב. לא לשום מקום מוגדר. ללא שום פרוייקציה על עתידי. אני הולך עם התחושה שזה היה הג'וב עם הפוטנציאל הגדול ביותר שיכולתי לשאוף אליו, אשר לא בא לידי מימוש בשל חוסר עניין בו מצד בעלי החלטה בחברה. הדבר היחיד שאני הולך איתו, היא תקווה. תקווה למציאת או הקמת עסק שידע להעריך את התרומה שלי. לא מעבר לכך. כן, הייתי מוכן לוותר על הכל בשביל החברה. גם את זה היא לא השכילה להבין. אין לי מה לאבד כאן, מלבד האנשים. לבסוף, אני רק אצוטט את המשפט של קפטיין מייק מ-curious case of benjamin button:
You can be as mad as a mad dog at the way things went. You could swear, curse the fates, but when it comes to the end, you have to let go.
נלחמתי, ונלחמתי, ונלחמתי. לא עוד, וכשאומרים את זה מאחורי גבך זה מציק עוד יותר. איני בטוח שאוכל למצוא לעצמי תעסוקה אחרת, קרובה יותר לליבי, או כזו שתעריך את התרומה שלי ותודה לי עליה יותר מהמקום הזה. ועם זה אני הולך. רק עם תקווה,… ואופטימיות.
כמובן גם, צולע בנשמתי.
מופיע כחלק מ- כללי