פול גז בניוטרל
פורסם ב- יוני 3, 2010
אני מתקומם בתוכי כל פעם שמישהו מעיז להתחיל לדבר על בעיות העיצוביות של xxxxx. יותר מאשר מודע אל הבעיות הללו ומסכים כמעט עם כל מה שנאמר לגביהן, ולמרות רגשותיי העזים (לטובה) כלפי xxxx אנוכי חש חסר אונים מול הגורמים המאשרים בשרשרת הניהול הקיימת. עד כה, נלחמתי בתחנת רוח והתרסתי נגד המערכת, אבל חלאס. שום עבודה שלי לא עוברת את הקיר החוסם והבלתי חדיר הזה שנקרא שרשרת הניהול במחלקה. אנשים בעלי טעמים והרגלי עבודה מיושנים, בלתי מחודדים, שלא מתעדכנים בסביבתם מזה 20 שנה אחרונות, מתערבים בכל החלטה, לוקחים חלק בכל אפשרות או הזדמנות להראות עד כמה הם "תורמים לעשיה השוטפת של החברה". בלי להבחין האם העניין נמצא בתחום אחריותם. אחרת, איך הם עוד יוכלו להצדיק את מושבם ומשכורתם? הרי, זוהי ההזדמנות, הם חייבים להתערב. האם התערבותם מועילה - השאלה הזאת כלל לא נשאלת, היא ברורה מאליו.
ומי סובל מכך? בראש ובראשונה, זה המשתמש הסופי - זה שנאלץ להתמודד עם השיטה והתקשורת הפגומה בפועל, שנוצרת באמצעות עודף מנהלים במחלקת המארקטינג; מלבד המעצבים שנגזלת מהם כל יצירתיות במשרתם ובעקבות הם נוטים לפתח נחיתות, תסכול, ייאוש ומרירות. כל פתרון לכל בריף עבודה (הלא-קיים בחברה הזו חוץ מהצהרות שווא), מתקבל באמצעות גזרי החלטות, אוסף אמירות אקראיות, חצאי משפטים — מין מכונית שמורכבת ממכלול מרובה חלקים מקוריים, חלקים גנובים וחלקים מזוייפים, עם מנוע מיושן וגג חלוד. מי בכלל מדבר על טיפול שנתי או בדיקת שמן פשוטה ברכב כזה. למה לעשות את זה בכלל? אפשר לצבוע שוב בצבע נועז, ולהמשיך לחלוב אם המנגנון עדיין סוחב.
הדבר העצוב ביותר בעיני, הוא שכל מה שקורה במחלקה לא נעשה מתוך commitment לעבודה או רצון לקדם את החברה, אלא מתוך הפחד. שיטת המקל והגזר.
הפחד מה-Mick, המנכ"ל (מהשורות האחרונות מתקנים אותי שהגדרת התפקיד הרשמית שלו הינה מג"ד) של החברה. מנהלים הללו יודעים היטב את התחת של מי הם אמורים ללקק. עצוב לי לראות את זה קורה, ובמיוחד עצוב לי לדעת שאני הולך להגיש מכתב פיטורים בגללם. ל-xxxx יש פוטנציאלך אדיר בתחום בו היא פועלת, אך בחוסר ניהול משאבים נכון ומושכל, המאמצים המשותפים של האנשים שבאמת רוצים לקדם את החברה, יורדים לטמיון. ועוד מעצב, אני יעני, שחלם לקבל על עצמו עצמאות מקצועית ואחריות על שמירה וחיזוק עמדות של חברה אליה הוא קשור רגשית, מתייאש ומחליט לעזוב. לטובת מקום שגרתי יותר, אפור יותר, אך כזה שלא גורם לו לחזור הביתה כל יום עם כאב ראש בגלל ההנהלה הדפוקה ולשאול שאלה מסוג "למה אתה עושה את זה".
ולמרות האהבה שלי לתחום האודיו, כאבי ראש כרוניים שהם תוצר לוואי של שרשרת הניהול הפרובלמטית, אינם מצדיקים את הסבל. כי אין לזה עתיד, כאשר מדובר בחברה פרטים עם מנהלים קרובי מפשחה צלחת.
אם אתם לא מבינים בתחום בו אתם מועסקים, לפחות אל תפריעו לי לעשות את העבודה שלי. תקראו ספרים במקום. העיקר תקראו משהו.
מופיע כחלק מ- כללי