לבסוף, הבנתי מה כל כך מעיק לי לגבי עזיבתי את XXXXX.
זאת ההחלטה שלי לוותר על החלום, חלום פרטי שלי, בצורה המודעת וצלולה עד אין קץ.
חלום שלי לא היה טובעני במיוחד. אולי להפך: רק להשתלב בתחום שקרוב לליבי כל כך, יותר מכל תחום אחר, ולהעניק בחזרה את המיטב של עצמי. של כל מה שאני יכול, ושל כל מה שלמדתי והשכלתי לזקק משנות חיי, בסופו של דבר.
ובכל זאת, אני שליו ורגוע עם ההחלטה שאליה הגעתי. אין לי עתיד עם הצמד הפרובלמטי שעומד ממש מעלי בסולם התפקידים. או מאחורי גבי, ונושף כבדות בו תוך כדי שפשוף ידיהם אחת בשניה.
אינני מעוניין לקחת חלק בנפילתה של האימפריה, ועם עצם עזיבתי אסכל לגמרי את האפשרות של הכתמת שמי המקצועי בכשלון פומבי בגודל שכזה. חברה, שקיימת מזה 17 שנה והיתה החלוצה בתחומה. והיא עדיין.
זה המצב בו אני ניצב בימים אלו: מסתכל קדימה, שליו, עם מבט ישר, אמיתי ואוטנתי כזה, עם עיניים פקוחות קדימה, וחש בעצב פנימי.
תחושה הדומה לזו כאשר נפרדים לנצח עם חבר שהלך לעולמו, ואין שום דבר שניתן לעשות בכדי להחזירו חזרה.
זה זה.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יולי 11, 2010
1. "בריפים מארקטיאלי לקריאייטיב": כנראה צוות הקריאייטיב ב-XXXX לא כולל מעצבים. המסקנה המתבקשת היא שאנו לא מעצבים, אלא ביצועיסטים. ולא לשם כך באנו. מעבר, לא באמת משנה מה כתוב בבריף וכמה מאמץ מושקע בפיצוח והגדרת צרכיו של קהל היעד - הרי בסופו של דבר, הכל נראה אותו דבר, ברובו אפור מחוויר עם לוגו XXXX. העיקר לוגו XXXX. לא הגיוני אך למעשה רק אדם אחד עומד מאחורי כל המאקרטינג: מנהל הקריאייטיב.
2. הדבר הכי טוב שעשיתי ב-XXXX הינו המלצה לשנות את הנראות של האתר XXXXXלייב. מנהלי המחלקה שומרים טינה כבדה כלפיי מאז, על כך שהבעתי את דעתי על אינספור אספקטים גרועים של מה שהיה אז קיים, ומחיתי נגד הבינוניות של המחלקה בפומבי. לאחר שמנכ"ל הראה להתייחס אל ההמלצות, האתר החדש עלה לאוויר. טיפה אחרי זה, כאשר התחילו להגיע פידבקים מהנחשפים, מנכ"ל לא פסק מלשבח את המחלקה על מתיחת הפנים המוצחלת שנעשתה. כל הדילרים של XXXX אמרו למנכ"ל שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לאתר מאז השקתו הראשונית. והדבר החמור ביותר מהסיפור הזה עבור המנהלים הבעיתיים, זה איך, למעשה, הם לא לקחו את הקרדיט על ההמלצה לעצמם???!! די צמוד למועד ההמלצה שנתתי, מנהל הקריאייטיב שלי ניגש אלי וביקש בעדינות לא לעשות מעשים דומם יותר, אלא לגשת ישירות אליו בלבד. אבל כשעושים את זה, שם זה גם נשאר. כי לא באמת אכפת לו.
3. פקה פקה בוייז צריכים ללכת הביתה, לנוח לצמיתות. הם עובדים קשה מדי בחצי משרה שלהם, ומזיקים הרבה יותר מאשר תורמים (שהם כלל לא תורמים לגופו של עניין). אלה ששוחים בלילות באינטרנט, הכוונה.
4. חזון וניהול המחלקה צריך לעבור למנהלים צעירים, לאלו הרעבים להצלחה, הרואים בבירור לאן הם רוצים להגיע ויודעים את הדרך לשם. המדיה משתנה במהירות כזו שאם אתה לא מעודכן יותר מחודש-חודשיים, אתה נשאר הרבה מאחור ועלול לפספס את המהלך. קחו סיפור עם הווזווזלה במונדיאל, כדוגמה - שהביאה לאתר יותר טראפיק מאשר מקבלים כל רליזים יחד של החברה הזו (מוכח סטטיסטית בעזרת גוגל אנאליטיקס).
5. עצוב מאוד לראות שכל זה לא קורה. חבל שאין לי מספיק כסף, או השפעה כדי לקדם את החברה אל המטרה שאליה היא שואפת באמת.
6. מנהל קריאייטיב הנוכחי, אם להניח יד על הלב ולומר את הדברים בכנות, צריך גם ללכת הביתה. הוא כלל לא תורם, ושורף את המשכורת החודשית הנאה שלו בהתמדה, מבלי להניב שום תשואה או לייצר ערך כלכלי כלשהו לחברה. יתרה מזאת, לטעמי הוא מייצר תשואה שלילית בלבד.
7. דלות תוכן. לא צמצום, לא איפוק, לא דילול, אלא חוסר רעיונות, שווה ערך לחוסר היכולות. אריזה לבנה של אפל אינה באה בהשוואה לדלות חזותית ותוכנית של XXXX. הכל "זוהר" כרגע, הכל "כל מה שאתה צריך", הכל "יותר חם מהשמש", או "קר יותר מקור אבסולוטי". הכל "אמאייזינג", "טורבו-צ'ארג'ד". הכל "campaigno grandioso", ישראליות במיטבה. כי אין מחר. כי מחר נמות. כי מפחדים להבטיח או להתחייב לקשר ארוך טווח עם הלקוח, ובונים על הזכרון הקצר שלו בלבד. גישה שגוי, לטעמי. רק אמחיש את המצב בתור מישהו שתופסים אותו במעבר מהרכבת לעבודה ומתחילים לשווק לו משכנתאות "סופר אטרקטיביות".
8. כאשר הצגנו את הסקיצות הראשוניות לאתר החדש, המסר האחרון ממנהל הקריאייטיב היה "תעצרו את כל העבודה, אני צריך יום לחשוב על זה לבד. אחזור אליכם עם התוצאות." מה שבעצם נאמר כאן, זה "אני צריך לערב את המנכ"ל ולקחת קרדיט בהקדם".
9. תודה רבה.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יולי 6, 2010
אני מציע לאתגר את מנהל הקריאייטיב הקיים ב-XXXX. בתור יועץ ארגוני ששואף לנעלות עסקית, אני מציע למנכ"ל לשכור שירותי מנהל קריאייטיב נוסף, כדי ליצור תחרות הוגנת ביניהם ובכך לתת לחברה בה הם מועסקים את מיטב תוצרם. בהחלט מומלץ להמנע ממצב בו חברה בגודל של XXXX מסתפקת במנהל קריאייטיב אחד, חד גוני, עייף, שאולי פעם היה באמת נביא הדור. (אך לרובינו יש נטיה לאבד את חזונינו לאורך הדרך, מסיבות שונות בחיים). דרך נוספת, היא לאפשר מרווח נשימה לאותו איש עייף. אולי הוא עובד קשה מדי, וזקוק לרענון מקצועי, תערוכות בנושאי עיצוב, קריאת ספרים, אולי מצגת שבועית בנושא מקצועי, יחד עם דיון על פרמטרים שונים מתוך המצגת, יפרקו את הלחץ בסטודיו ויאפשרו לכל אחד לומר את דברו, לקבל השראה, ולהרגיש שייך בסופו של דבר - מה שבהחלט נשחק כאשר מעסיקים עדר כבשים שלא מצפים מהם להמצאה מחדש של עצמם.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יולי 6, 2010
כבוד המנכ"ל, כשאתה מחליט שהגיע זמן לקדם את החברה לא רק מבחינת עושר המוצרים, אלא גם ברמה החברתית, ומותגית, תדע שאני הראשון שעומד בתור לצוות החדש.
כי אני אדם חושב, לא כלי שמשתמשים בו לצורך ביצוע משימות. אני אדם. עם רגשות, רעיונות, ומחשבות. וגם ממזר בחלקן
ובגלל זה, אשמח לקחת על עצמי את האחריות על קידום החברה בעתיד. אני חלק מהקהל שאתה כל כך מעוניין לגייס בתור לקוחות. אני אדם עם כסף, ובוחר היטב איפה אני רוצה להשקיע אותו. אני משקיע את מאמציי ואת כספיי רק באפיקים ובקניות בהם אני מאמין. אבל מה לעשות, הנהלת מרקטינג לא ראתה בי מישהו כזה או משיהו בכלל. אלא כלי, כלי כמו מברג, סכין, או נייר שיוף.
וזה לא התאים לי. היום רשמית סיכמנו על סיום קרוב של מערכת היחסים שלנו.
בשלב הזה, אני אומר מזל טוב.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 30, 2010
I don’t understand
For today.
It’s not there.
I think the banner on the right content, should be on top.
Please Advise.
This is a waste of time.
What is this?
This is a mistake. Please advise.
Why there is” BUY Now” here?
I’m lost here.
Arik, Idan, Jon,
Please confirm:
As I told you in the past- do not reply only to me, when I write to others as well.
Your comments are out of line.
This is not good.
Who are you asking?
We don’t need any ideas.
Please add Yakov.
It was a mistake.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 30, 2010
נמאס לי מתכתובת משרדית המזדיינת הזו שמסתכמת בלא יותר מ-2 שורות טקסט יבשות, שלא אומרות כלום כדרך כלל. הכל כאן מתנהל בזרקנות, הזנחה, גועל עצמי וגועל לשותפים במשרד. זה לא מה שזה צריך להיות. כל אחד כאן זועם על כל המערכת הזו של בוסים, לא מנהלים אלא בוסים, המרשים לעצמם להנחיל כל מה שעולה להם בראש. אנשים דוחים, מסכנים, שלא שואפים, חתולים שמנים שיושבים על שמנת ולא רעבים להצלחה יותר. זה מגעיל אותי ברמה אישית, וניהולית בפרט. לא ככה צריך להתנהל מקום עבודה מצליח ששובר שיאים חדשים בכל מה שהוא עושה.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 30, 2010
i was asked to insert a banner to website.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 21, 2010
<<<
קריאייטיב דיירקטור and all,
המנכ"ל wants something more creative on the Special.
Thank you,
מנהלת מח' שיווק
אני מטיל ספק רציני ביכולת של המחלקה לעשות שינוי כלשהו במשהו שהם לא מבינים.
בלי להבין בתחום, איך ניתן לשנות משהו?
האמת, אפשר. צבעוניות למשל, או עיצוב.שטחי ודל. כדי לשנות מהותית, צריך להבין בתחום. . כל לקוח עדישות בטוח לא תוביל לפתרון נכון עבור הבקשה של הלקוח.
עצוב לראות הרעיון הזה נכשל מרגע הלידה, אך אנו לא חורגים ממה שציינתי באחד הפוסטים הקודמים שלי, השורה המודגשת מה-3 ליוני 2010.
ראש קטן, ראש קטן. שום רעיון לא יצא ממני יותר לטובת החברה. כי אף אחד לא מעונין בו.
שמנהל הקריאייטיב שיקח את העסק על עצמו. נקודה.
התפתחויות יום למחרת:
המנכ"ל,
Design Revised:
(נשלח מטעם מנ' שווק)
התשובה:
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 20, 2010
XXXX: אני המאמין שלי
כל סוף השבוע חשבתי על מה שאני הולך לכתוב כאן היום.
חשבתי לדבר היום על אני המאמין שלי לגבי XXXXX. איפה היא יכלה להיות, איך היו תופשים אותה הלקוחות הפוטנציאליים שלה, מה היה כדאי לה לעשות, באיפו אפיקים לחזק עמדות, וכד'. 'אני מאמין' טהור שכזה. מבט-על, סוג של חזון, פרטי שלי, בלי לערב אף גורם או לנסות להטיל אשמה על חוסר הגעה לנקודה כזו או אחרת. רציתי להביע בפני מישהו את השאיפה הפרטית שלי לגבי XXXX,. אני עושה זאת כאן, כי אין עוד מישהו שאני מכיר שהיה מעוניין להקשיב לחזוני. לא בעבודה ולא בבית. מספיק לדברי פתיחה.
אני מאוד מאמין ב-XXXXX. למעשה, אם היה לי מספיק כסף, הייתי קונה את החברה. או רק את הקומה למטה. היצירתיות, הרוח של החברה והמסלול שהיא סוללת לעצמה נראים מבטיחים ומעניינים, עד כדי שגם לאחר שאפותר, אעקוב ואכנס לאתר של XXXX מדי פעם מתוך סקרנות.
אני מאמין שלחברה הזאת מגיע להמנות באותה שורה יחד עם MTV, VH1, סוני, וכד'.
אני מאמין שאין שום גורם שיעמוד בדרכה לפסגה הזו.
vote now, read now, watch now, buy now, americanism, ראוותנות,
מרטין לוטר קינג
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 20, 2010
atarimae hinshitsu versus miryokuteki hinshitsu
Importance of Design in Business
Understanding the importance of design
ועכשיו בעברית: אתמול התבשר לי כי מנהל הקריאייטיב שלי אמר לאחד מאנשים שהוא עובד איתם כי הוא היה מעדיף שני מעצבים כמו XX - במקום המתכונת הנוכחית, דהיינו XX ואנוכי. הפצצה הוטלה, זה כבר עניין של זמן בלבד. אין לי מה להוסיף על אופן חשיבתו יותר. אני מבין בבהירות לאן הולכת החברה הזאת. אף למרות שמנהליה המתפקדים מנסים בכל בכח לשנות כיוון המסתמן, הכיוון שאני לא מאחל לאף בית עסק שאני מעריך. ובכן: אני לא רצוי כאן. איש לא מעריך את תרומתי לתדמית החברה, שלא לדבר על הוכרת תודה בעד השקעה שלי בשחיה נגד זרם הבינוניות. החברה, באמצעות מנהל הקריאייטיב שלי, מדגישה בפומבי את כוונותיה. גיוס ההון אנושי של אנשי הכן, שלא מצופה מהם להביע את עמדתם, וכפועל יוצא, לא מצופים לתרומתם לחברה. מחפשים רובוטים, שיבצעו את העבודה השחורה ללא שאלות. ללא מחקר, ללא כל אינטרס או התעניינות אישית. מעניין איך חברה כזאת תצליח (האם היא מצליחה כרגע בכלל?) להעביר מסר של יחס חיובי כלפי לקוחותיה ודאגה לטובתם. האם זה המסר שלה בכלל? האם זה חלק ממדיניותה? על פי מנהל הקריאייטיב שלי, התשובה רחוקה מלהיות חיובית. על פי האסטרטגיה שמנהלי מארקטינג דבקים בה, כך זה גם נראה.
נשבר לי. אני לא מכונה, לא אהיה מסוגל לעולם להחליף מכונה. בגלל שעבדתי פעם במקומות האלה, ולמעשה אלה הם היו התנסויות העבודה הראשונים שלי בגילי הצעיר (הייתי בן 16 עד 20 דאז), זה בדיוק מה שדחף אותי לאחר סיום בית הספר לרצות להמשיך ללמוד. ללמוד משהו מעניין, מבריק, ססגוני, שגובל בתחום הפילוסופיה, פילוסופיה צרכנית, דעת קהל, הכוח להשפיע בסופו של דבר.
אמנם, הם רוצים שאני אעזוב. אני חש כמו חיית בר אשר נתפסה במלכודת, ועכשיו חייבת לקרות לעצמה את הרגל בכדי להשתחרר. עם כל האהבה שלי אל התחום והאנשים שפוקדים את התחום, אני נאלץ לוותר על הכל. על האהבה והחלום שלי, על אפשרויות צמיחה ותרומה שלי לתעשיה במסגרת החברה בה אני עובד. על אינספור ואינסוף נושאי שיחות ודיונים על התחום, שאני רוצה ומוכן לנהל מהבוקר עד הלילה, כולל ויתור על חיי הפרטיים. כי אלה הם חיי הפרטיים.
זה כבר לא יקרה כאן. אני הולך. מנהל הקריאייטיב כלל לא מבין את עוצמת הנזק שהוא גורם לחברה בנקיטת עמדה כזו. או שאני מזגים בתיאוריי. אבל זה כבר לא חשוב. במקום להתמרמר ולהתבכיין על המצב, אני עוזב. לא לשום מקום מוגדר. ללא שום פרוייקציה על עתידי. אני הולך עם התחושה שזה היה הג'וב עם הפוטנציאל הגדול ביותר שיכולתי לשאוף אליו, אשר לא בא לידי מימוש בשל חוסר עניין בו מצד בעלי החלטה בחברה. הדבר היחיד שאני הולך איתו, היא תקווה. תקווה למציאת או הקמת עסק שידע להעריך את התרומה שלי. לא מעבר לכך. כן, הייתי מוכן לוותר על הכל בשביל החברה. גם את זה היא לא השכילה להבין. אין לי מה לאבד כאן, מלבד האנשים. לבסוף, אני רק אצוטט את המשפט של קפטיין מייק מ-curious case of benjamin button:
You can be as mad as a mad dog at the way things went. You could swear, curse the fates, but when it comes to the end, you have to let go.
נלחמתי, ונלחמתי, ונלחמתי. לא עוד, וכשאומרים את זה מאחורי גבך זה מציק עוד יותר. איני בטוח שאוכל למצוא לעצמי תעסוקה אחרת, קרובה יותר לליבי, או כזו שתעריך את התרומה שלי ותודה לי עליה יותר מהמקום הזה. ועם זה אני הולך. רק עם תקווה,… ואופטימיות.
כמובן גם, צולע בנשמתי.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 16, 2010
על בינוניות, בורות, מכונות ואנשי ה"כן".
היום הייתי קרוב מאי פעם להגיש התפטרות.
ג'ון קורא למה שהיה היום "מיקרו-מנדז'מנט". הכותרת של הפוסט מעל מסבירה למה אני מתכוון כשאני אומר שהעת כותב בשני המקרים, אך כותב שונה כל פעם.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 13, 2010
קרטליזם, מקורביזם, נפוטיזם וחבריזם.
חדשנות? סליחה.
"אם תגיד כאן למישהו מה לעשות, הוא לא יעבוד אצלך יותר." סליחה שוב, לא אצלינו.
להפוך עובד לשותף המעוניין בהצלחה מסחרית? עזוב אותך.
אנשים צעירים שמסכימים לתנאי ניצול העסקה כאלה, הם אנשים מסכנים שמבזבזים את זמנם. או שהם מתכננים משהו. 35, פג התוקף. נקסט. ואתה נשאר עם זין ביד. שלך, כמובן.
כל חברה מסחרית שאכפת לה מדימוי שלה, צריכה כבר להבין: ב-2010 כבר בלתי ניתן למנוע מאנשים להשמיע את מה שיש להם על הלב. זה בלתי ניתן. נגמר. חלף עם הזמן כעוד זרוע של שיטת ניהול דורסנית, אכזרית וכמובן כושלת לאורך זמן. חוקים והסכמות חברתיות? לא קשורות לכך. תן לאנשים שאתה תלוי בהם להרגיש רצויים, וישתלם לך כפליים. תשקיע באנשים, לא בפקה-פקה מארקטיאלי. עובד מרוצה ישאר בעבודה שלו גם בלילה, יתאמץ לקראת הרליז, יעשה כמיטבו בתחומו, ויזין את הסובבים אותו בחיוב בלבד. עובד לא מרוצה, יזרע רק רעל. האנשים חייבים להיות מרוצים בעבודה, כדי להפיק את המיטב. עובד לא מרוצה יבזבז 92% מהזמן הפרודוקטיבי שלו, ואף יותר. קשה לראות את זה מלמעלה, אך זהו המצב האמיתי. ב-8% נותרים הוא יעשה את מה שמוטל עליו, ללא רצון. ללא התעניינות. ללא שאיפה. כמו טוקי או מכונה. בלי להפעיל שיקול דעת. בלי ערך מוסף. שעובד לא מרוצה גם יחפש חלופות. מנגד, עובד מרוצה רק ימליץ על מקום העבודה שלו, וישביח אותו. עובד לא מרוצה הוא כמו פרח שנבל בתוך זר. ואם כל הזר נובל, ואחריו עוד 5, מרבית הסיכויים כי זה לא קשור לצמח ספציפי. אולי יש להחליף את התאורה, לחות, סוג המים ואף את הקנקן עצמו. אבל הגנן משוכנע כי זה קורה בגלל איכות הפרחים הירודים. גנן כזה יתקשה מאוד להצליח בעיסוקו, הן בגלל עקשנותו הבלתי מעורערת והן בגלל חוסר ראיה מערכתי. גנן כזה לא יהווה תחרות קשה, אף למרות פירות המקסימים שגדלים לו מדי פעם. או כל פעם. שוב, אני מדבר על ההצלחה שלו לאורך זמן, בלי קשר לדקישות השוק. לעומתו, הגנן שישכיל להתעדכן, יקרא מדי פעם את הספרות המקצועית, ישמוע עצה מיועץ ארגוני, ובנוסף יהיה איש רחב אופקים המודע לעצמו ולסביבתו, יזכה בחיבת הצמחים, ויהנה יחדיו מהשמש הנצחית. כמובן, בדרך הוא גם יעקוף את הגנן הראשון, באיכות וכמות פירות שהצמחים הללו יעניקו לו, ללא מאמץ ותוך כדי המשחק.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 13, 2010
פול גז בניוטרל
אני מתקומם בתוכי כל פעם שמישהו מעיז להתחיל לדבר על בעיות העיצוביות של xxxxx. יותר מאשר מודע אל הבעיות הללו ומסכים כמעט עם כל מה שנאמר לגביהן, ולמרות רגשותיי העזים (לטובה) כלפי xxxx אנוכי חש חסר אונים מול הגורמים המאשרים בשרשרת הניהול הקיימת. עד כה, נלחמתי בתחנת רוח והתרסתי נגד המערכת, אבל חלאס. שום עבודה שלי לא עוברת את הקיר החוסם והבלתי חדיר הזה שנקרא שרשרת הניהול במחלקה. אנשים בעלי טעמים והרגלי עבודה מיושנים, בלתי מחודדים, שלא מתעדכנים בסביבתם מזה 20 שנה אחרונות, מתערבים בכל החלטה, לוקחים חלק בכל אפשרות או הזדמנות להראות עד כמה הם "תורמים לעשיה השוטפת של החברה". בלי להבחין האם העניין נמצא בתחום אחריותם. אחרת, איך הם עוד יוכלו להצדיק את מושבם ומשכורתם? הרי, זוהי ההזדמנות, הם חייבים להתערב. האם התערבותם מועילה - השאלה הזאת כלל לא נשאלת, היא ברורה מאליו.
ומי סובל מכך? בראש ובראשונה, זה המשתמש הסופי - זה שנאלץ להתמודד עם השיטה והתקשורת הפגומה בפועל, שנוצרת באמצעות עודף מנהלים במחלקת המארקטינג; מלבד המעצבים שנגזלת מהם כל יצירתיות במשרתם ובעקבות הם נוטים לפתח נחיתות, תסכול, ייאוש ומרירות. כל פתרון לכל בריף עבודה (הלא-קיים בחברה הזו חוץ מהצהרות שווא), מתקבל באמצעות גזרי החלטות, אוסף אמירות אקראיות, חצאי משפטים — מין מכונית שמורכבת ממכלול מרובה חלקים מקוריים, חלקים גנובים וחלקים מזוייפים, עם מנוע מיושן וגג חלוד. מי בכלל מדבר על טיפול שנתי או בדיקת שמן פשוטה ברכב כזה. למה לעשות את זה בכלל? אפשר לצבוע שוב בצבע נועז, ולהמשיך לחלוב אם המנגנון עדיין סוחב.
הדבר העצוב ביותר בעיני, הוא שכל מה שקורה במחלקה לא נעשה מתוך commitment לעבודה או רצון לקדם את החברה, אלא מתוך הפחד. שיטת המקל והגזר.
הפחד מה-Mick, המנכ"ל (מהשורות האחרונות מתקנים אותי שהגדרת התפקיד הרשמית שלו הינה מג"ד) של החברה. מנהלים הללו יודעים היטב את התחת של מי הם אמורים ללקק. עצוב לי לראות את זה קורה, ובמיוחד עצוב לי לדעת שאני הולך להגיש מכתב פיטורים בגללם. ל-xxxx יש פוטנציאלך אדיר בתחום בו היא פועלת, אך בחוסר ניהול משאבים נכון ומושכל, המאמצים המשותפים של האנשים שבאמת רוצים לקדם את החברה, יורדים לטמיון. ועוד מעצב, אני יעני, שחלם לקבל על עצמו עצמאות מקצועית ואחריות על שמירה וחיזוק עמדות של חברה אליה הוא קשור רגשית, מתייאש ומחליט לעזוב. לטובת מקום שגרתי יותר, אפור יותר, אך כזה שלא גורם לו לחזור הביתה כל יום עם כאב ראש בגלל ההנהלה הדפוקה ולשאול שאלה מסוג "למה אתה עושה את זה".
ולמרות האהבה שלי לתחום האודיו, כאבי ראש כרוניים שהם תוצר לוואי של שרשרת הניהול הפרובלמטית, אינם מצדיקים את הסבל. כי אין לזה עתיד, כאשר מדובר בחברה פרטים עם מנהלים קרובי מפשחה צלחת.
אם אתם לא מבינים בתחום בו אתם מועסקים, לפחות אל תפריעו לי לעשות את העבודה שלי. תקראו ספרים במקום. העיקר תקראו משהו.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 3, 2010
הגאון האנושי
משחק פלאש עם פאקמן שאוכל נובים. תוכלו לקבל הנחה בקניית מוצרים ע"י שימוש בקופונים ש-xxxxx מחלקת לכל מי שיסכים לשחק. לפעמים הרעיונות של הגאון, כך הכתירו את מנהל הקריאייטיב שלי המנהלים שמעליו, גובלים באבסורד - עד שעולה השאלה עד כמה פשוטים יכולים להיות הרעיונות הגאוניים.
complex people think simple.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 2, 2010
When asked about well-known quality electronic artists and bands, my personal selection would be shpongle, daft punk, prodigy, moby, nathan fake, FSOL, underworld, air, chemical brothers, goldfrapp and many many others, but they chose others for some reason. When they don't listen, how can i contribute? Every time i speak or send an email of "this is what i believe in"-style, i get a slap with clear message not to do this again. CEO does not knows that, or maybe does not wants to know, going nowhere with really super-premium-quality products and failing marketing team which is only wasting company resources. The advantage of the market xxxxx specialize in, is the end user loyalty which uses their products despite any marketing noise. But that can't last for ever in information overflow era we live in. If you send me 15 mails a month, you gonna be blocked and hated eventually.
————————————————–
ahh, yes - let's also raise the productivity and efficiency issues: a friend of mine who commented above gets approximately 1000 "work" emails per week. Yes it's a counted number. And these are not spam. When you receive about 200 mails a day, how efficiently can you do your job, aside reading them? Let's calculate together: 200 mails divide by 8 hours = 25 mails per hour to read and reply to some of them, aside doing your "normal" job. a shitload of productivity isn't it.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- מאי 26, 2010
כרגע אני עובד על עמוד חדש שמייצג את הקונספט (או את מחסורו) של משתמשי xxxx הממליצים על המוצר. הרעיון היה לתת למשתמשי xxxxx אחרים לשכנע אותך שכדאי לך לקנות את החבילה, "כי מיליון משתמשים לא טועים" סטייל.
בעיני, בקונספט הנוכחי, יש אינספור חורים, שאני אהיה שמח לפרט:
1. החברה מתעקשת לשלוט במידע של המשתמשים, במקום לתת לאותם אנשים לעשות את מה שעולה להם בראש. הבעיה הקונספטואלית מתוארת היטב בעזרת שאלה "מה שהמשתמשים יכולים לעשות למען החברה" — לעומת "מה החברה יכולה לעושת למען המשתמשים שלה".
2. באותה הזדמנות, החברה דוחפת מכירות, למכור, לעשות כסף. בעיני הגישה הזאת מיושנת ואוטומטית מסווגת אצל המשתמשים הפוסטמודרניים כהתקפה פרסומית מיני רבים. ז"א, מטרד חזותי. ז"א, מבקר באותם העמודים נאלץ להפעיל מנגנון הגנתי, הגנה שאני קורא לה "חוסן מפני הצפת מידע", או מה שייקרא בשפה המדעית, ADD פוסטמודרני. יבוא יום ואדבר על זה לעומק יותר בפוסט מיועד.
3. השימוש בתוכן משתמשים הינו שגוי. המטרה צריכה להיות הפלטפורמה, לא התוכן - כאשר אנו כרגע מתמקדים על תוכן בלבד. תמונות של המשתמשים קטנות, הדגש בעמוד הוא על שורת הסיסמא והמוצר עצמו, ולא על המשתמשים. שזה, למעשה ביזיון מארקטיאלי במלואו. ראה חור מס' 1.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- מאי 20, 2010
אבל אין תקציב!
כאן למעשה נגזלה עוד הזדמנות. במקום להעריך מחדש מה אפשר לעשות עם המשאבים הקיימים ופיזורם הנכון, הרבה יותר זמין יהי לומר את הסיסמא השחוקה, ולא לשכוח לחייך ומייד.
אין תקציב… ואני מקבל משכורת קצבה, כאשר בכל מגזין מחורבן שאיש לא קורא, xxxx משכילה להכניס מודעה אחת או 5 פלוס כתבת דאבל ספראד והמלצה ככה מהצד, וכמובן חייבת להיות גם מודעה על הגב של הדף הראשי, כדי להזכיר לקוראי אותו המגזין כמה שמוצרי xxxxx נהדרים ומומלצים מכל וכל. אפס קריאטיביות + עודף תקציבי + שרשרת ניהול עצלה ואפורה = זריקת כסף למגרסה. כן, כל זאת ללא ערך מוסף שבאווירה סטרילית היה אפשר לכנות "פיתוח וטיפוח המותג". כי את אותו "פיתוח וטיפוח המותג", כפי שהניסיון מלמד, עושים אחת. בטח שלא ע"י הארד סייל של המוצרים (ג.יפית סטייל).
גם כאשר והחברה רוצה במשהו אחר ומבקשת מהמנהלים הלא-פרודוקטיביים שלה לעשות משהו שונה הפעם, "כי אנחנו פונים לקהל שונה", הם לא יוכלו להתמודד עם המשימה.
למה?????? אין תקציב. לא, זה לא תקציב בייבי. זה חוסר רצון להתקדם.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- מאי 17, 2010
i would do all i can, all my best, all that i believe in, for xxxx' good.
But they didn't express any interest in my input. They didn't want to move on.
Through my fast analysis, first-of -all i usually split any marketing activity of any organization,
to 3 main strategy routes:
to conquer, or to preserve, or stepping back, rebelling established values and assesstments.
Failing management simply can not take he company to the heights. They neither have the means of rebeling existing eco-system of values. It's an a-b in kartomarketing analysis. Cause, failing management simply does not know whom to give powers to, when to do it, or how to do so themselves. All failing management knows, is when the food brake is, whom to kiss asses, and — exceptionally skilled on this one — how to forward any work to somebody else.
I wouldn't pass on this comparison. I would vote for placing one of these tables into company's hall, with a message sort of like "play ping-pong here".
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- מאי 17, 2010
מחשבות על עבודתי ב-xxxxxxxxx.com בתפקיד מעצב אתרים.
זהו פוסט ראשון מאז לא מעט זמן שחלף ובו לא סיבמטתי (מימלה סאבמיט באנגלית) כלום. הגיע הזמן לחשוב על המשך ההתפתחות האישית שלי, ולבחון מחדש האם תנאי התעסוקה שלי בחברה שכה שמחתי להתקבל אליה, עדיין עונים על ציפיותיי.
אתחיל באמירה שמעולם לא ציפיתי שום דבר מהעבודה בחברה כמו xxxxx. באתי עם ראש נקי מ-presumptions, כמו סטודנט שרק עתה סיים את לימודיו ושמח להתקבל לעבודה במקצוע שלמד. שזה בדיוק מה שהיה. מעבר, תחום בו החברה מחמחה, תחום האודיו הממוחשב - זהו תחום היחד והנחשק ביותר מבחינתי שאני ראיתי, ועדיין רואה את עצמי ניזון ממנו לאחר סיום שעות העבודה. ואם כך, הציפיה שלי היחידה מ-xxxx היתה לקבל אפשרות ללמוד את התחום הקרוב לליבי, מתוך הידיעה כי xxxxx הינה חברת תוכנה, שמייצרת מין תוכנות קטנות לעיבוד צלילים, או במונחים מוכרים יותר, פלאגינים - או פרוצסורים שמופעלים במחשב (ואפקטיבית מבטלים את הצורך להחזיק ציוד סטודיו יקר אשר לרוב כלל אינו זמין לקהל הרחב, או יקר שמים, או אינו קיים עוד). xxxxxx, לזכותה יאמר, הינה אחת החברות שאחרים, המתחרים, רואים בה את המנצחת, המנהיגה, זאת שבאופן קבוע נמצאת תחת אש ביקורתית וכמו כן, נהנית מאהדת הקהל הרחב ושנאתו כאחד. מין אפל של המוצרי הטכנולוגיה הצרכנית, גוגל של מנועי החיפוש, או אגד של התחבורה הציבורית הישראלית. אולי אני מגזים - אך אני בהחלט מודע לכך שדעתי מושפעת רבות מהדימוי שהחברה נוטה ליצור בקרב הצרכנים שלה, דהינו אולפני הקלטה. בעלת אסטרטגיה הדומה לזו של פלוגה צבאית מתבדלת מפלוגות האחרות בחיל באמצעות עידוד המורל הפנימי וזיהוי ייחודי לה. בלי להכנס לפילוסופיה המאוננת שוב, אמשיך בקו מחשבתי המקורית.
התחלתי לעבוד ב-xxxx ביולי 2009, בעודי מגיש פרוייקט גמר בבצלאל. התפקיד אליו התקבלתי, מוגדר בשפה משרדית ב-xxxxx כמעצב אתרים. ובחוזה העסקה היבש, גרפיקאי. התעקשתי על שינוי שם התפקיד ל"מעצב" בעת החתימה. למרבה האירוניה מסתבר, שהגדרת התפקיד הראשונית, ה-גרפיקאי, היתה הנכונה והמדוייקת ביותר שהיה ניתן להתאים לצרכי המערכת המעוניינת בגיוס. אך נגיע לשיח זה טיפה בהמשך, אין צורך לזרז התפתחויות בסקירה.
לאורך הזמן שעבדתי ב-xxxxx, שיפרתי את בקיאותי בתוכנה המיועדת, דרימוויור. כמו כן, למדתי סי אס אס, תחילה ברכבות ממודעין לתל אביב כל בוקר וערב (כשהייתי עוד גר בירושלים וחונה את הרכב במודעין כל בוקר); ואחר כך עברתי ללמידה באינטרנט, שילוב של צפיה\עשיה של טוטוריאלים ושימוש במידע של בית הספר לשפות האינטרנט (דאבליו שלוש סקולס). ללא ספק הטמעתי בסיס די מוצק להמשך השכלתי המרושתת. כבר באמצע, באיזשהו שלב, התחלתי להרגיש שהמשך הלמידה שלי מגיע למיצוי בתחומים הללו. זה לא שאין מה ללמוד יותר בתחומי השפות והטכניקות. דווקא מלא. זה משהו אחר, אחר כל כך אשר מונע את השימוש בידע המקצועי המצטבר, ואפילו פוגע ברצון לעשות משהו שפוטנציאלית יכול לקדם את החברה, בכלל. וכמו בכל סקירה בלתי תלויה, יש לעצור ולהבין את הסיבות שהביאו למצב זה.
ראשית, אתחיל בנתונים סטטיסטיים: מחלקת המארקטינג של xxxx מורכבת מצוות עורכי תוכן למיניהם, קופירייטר, אנשי יחסים בינלאומיים שעובדים עם האמנים ופעילים בקהילה המוזיקאית; אנשי שיווק שבאמת למדו שיווק, ומעט אנשי תערוכות (זה כל מה שידוע לי על המחלקה). מעבר לזה, יש פרילנסרים קבועים כגון עורך סרטים ואפטריסט שבאים אלינו מפעם לפעם לג'ובים מזדמנים ודי קבועים (יש תוכנית קבועה של הפקות וידאו). כמובן, יש גם את תת-מחלקת IT-WEB, אשר מתפעלת את האתרים של החברה ומבצעת שינויים טכנולוגיים למיניהם, הקשורים לתכנות באינטרנט.
חלק בלתי מופרד מהמחלקה, שהושאר בצל התהילה, הוא סטודיו לעיצוב, המונה 3 גרפיקאים: אחד פרינט ושניים ווב. תפקיד שלי הוא אחד מהשניים ווב, זה המסרב להקרא גרפיקאי. גם אם זה על הנייר בלבד ורק פורמאלי. מעל הסטודיו בשרשרת הניהול נמצא מנהל קריאייטיב. מעליו - ראש מחלקת המארקטינג. מעל ראש מחלקת מארקטינג עומד המנכ"ל. זה האיש שמנהל את החברה בפועל (בניגוד לבעלים של החברה על הנייר).
אז איך עובד הסטודיו? כל פרוייקט הנכנס לעבודה בסטודיו, הוא ברובו פרי תוצר של מעצבי GUI, היושבים לידינו ומעצבים את הפלאגינים. כמובן, קמפיינים מארקטיאליים שעוטפים את הפלאגינים, אינם זקוקים למעצבי GUI, ומיילרים שנשלחים ומוצגים ללקוחות פוטנציאליים, בטוח שלא. זאת העבודה של מעצבי ווב. מיילרים, קמפיינים, חומרי הדרכה, עצם העלאת כל תוכן חדש מבית xxxx לרשת, או עדכונים שוטפים (דוגמאת זכיה באות הוקרה בתערוכות או שינוי קרדיטים של אמנים) ושכפול עמודים קיימים עם תוכן חדש, זוהי נחלתו של מעצב ווב כמוני בהתגלמותה.
מבחינת החברה, הכ הגיוני. הכל תקין, כולם (אמורים להיות) מסופקים. יש מזגן. אז מה הבעיה שלך?
הבעיה היא בשרשרת הניהול הפרובלמטית, אשר מסתמכת על קשרים פנימיים, הפוליטיקות הפנימיות של המנהלים מול הבוסים. אחרת איך אפשר להסביר את חוסנה הבלתי-חדיר של ראש מחלקת המארקטינג לביקורות שליליות חוזרות מצד כפופיה? בהסטוריה של החברה לא פעם נשמעו טענות זהות מפי אנשים שאף לא הכירו אחד את השני, כלפי אותה ראש המחלקה המכהנת. ביקור אצל היועצת הארגונית הניב "תראה איך אתה יכול לפתור את הבעיה בעצמך כי אלה אנשים מבוגרים עם הרגלים מקובעים שיהיה מאוד קשה עד בלתי ניתן להשפיע עליהם, ככה שעדיף שתשתוק, תשתפר או שתעזוב".
אין ספק שכאשר החברה מתמחה בנישה מסויימת, היא אמורה להכיר את כל השחקנים שמשחקים על אותו מגרש. ללא ספק, הקשרים הפנימיים הללו הם דווקא אלו שיכולים לתרום רבות לצמיחתה. גם אם לא, מצב זה רק מעודד תחרותיות בענף ותמיד מביא לרווחת משתמש הקצה. אך כאשר מדובר בקשרי משפחה, ואיש ללא טיפת ניצוץ או משיכונת זעירה לתחום מתברג אל תוך שרשרת הניהול של החברה, האסון קרב. אולי לא בטווח הקרוב וימדד לאורך זמן, באופן כזה שמתעלמים ממנו בהתחלה, גורם לאי נוחות בהמשך, מציק באמצע ומחוויר לקראת הסוף.
סוגיה שאני לא מסוגל לעכל עם הגיון בריא שלי, איך מפיקת סרטים מן השורה יכולה לנהל מחלקת מארקטינג? התשובה: היא יכולה. אמנם, מרבית הסיכויים זאת לא תהיה מחלקה מבריקה או אף מקדמת את החברה, כפי אותו ההגיון הבריא מצפה מכל מנוע צמיחה וקידום להיות. לעומת זאת, זאת תהיה מחלקה שעומדת בזמנים. ותו לא. המחלקה כן תספק סחורה, והסחורה תהיה בהתאם לכישורי הצוות של המחלקה - וראשית כל, בהתאם לרוח, או האווירה ששוררת במחלקה. ואם מחלקת המארקטינג אינה שמה לה קידום החברה לדגש (או למקרה קיצון, יצירתיות בלבד), ומתמקדת בעמידה בזמנים כערך עליון ביותר (ללא הטעיה: אין לזלזל בתפקיד המפיק), זוהי נקודת עניין שבה אני הייתי שם פין למעקב בנושא עתיד החברה לאורך זמן. איך ארט דירקטור אחד, שלאורך חייו המקצועיים זכה להקרא מנהל קריאייטיב בחברת תוכנה פרטית חסרת שפיות אחת, יכול להיות המילה היחידה והאחרונה, הבלעדית, בקבלת ההחלטות עיצוביות, אסטרטגיות -ותוכניות- של אותה חברה שלמה כלל ללא, או עם פיקוח שקוף שלמעשה משתנה ע"פ רצונותיו? נדמה לי שעניתי לעצמי תוך כדי השאלה.
בהיותה חברה פרטית, היא איננה חייבת לדווח לאף גורם חיצוני על מבנה הארגוני שלה, על הכנסות או הוצאות תפעוליות, על הצלhות וכשלונות, על מספר המשרות והאנשים המאיישים אותן אשר מתחלפים בקביעות מחרידה, על משכורות מנהלים, על גזל והרצת תהליכי ייעול, על חוסר תפוקה למופת ושאלאנטיות שמתרחשים בשורות הניהול שלה. היא חברה פרטית, דהיינו חבר ומכר של אשתו של הבעלים הפרטי הוא המלך בחברה כזו.
כל חברה, לא חשוב מה גודלה או התמחותה, אמורה להיות מעוניינת בגיוס ושימור כוח האדם הפרודוקטיבי שלה, בניית מאגר האנושי החזק ביותר שהיא יכולה לשאת. זאת מכוון שאלו בדיוק הכשרונות רענניים שבאמת מסוגלים לקחת אותה לשמים, איפה שבעלי התפקידים הקיימים כבר אינם על סוסם. ומה לעשות אם בעלי התפקידים כבר אינם על סוסם מלכתחילה, ובאו לחברה רק בעקבות הקשרים המשפחתיים? הם לא יוכלו להמליץ על הכשרונות הראויים, לא יוכלו להתמודד עם המשימות המתקדמות, לא יצטרכו להשקיע במערכות ייחסים שלהם בעבודה (כי לא ניתן לפטר אותם ולמעשה הם מחשיבים את עצמם אח"מים כברירת מחדל, אולי לא אח"מים אבל יותר חשובים ממך), ולא יהיה אכפת להם מהתחום בו הם מועסקים, מה שבסופו של דבר, ללא התפתחויות מיוחדות, יוביל לדעיכה איטית למוות. אין דבר יותר פתטי מלראות מנהל תוכן אינטראקאיבי שלא יודע להשתמש ברשת או כזה שלא מתעניין בתחום בו הוא עובד. איש שיווק שלא יודע מהו שיווק ואיך משווקים מוצר בסביבה בה השיווק המסורתי כבר אינו עובד.
וכאן אני מגיע לשורת סיכום, עם השאלה האם העבודה שלי כרגע יונה על ציפיותיי ממנה?
ובכן, מסתבר שהמשרה שלי לא כוללת עבודה יצירתית כליל, אלא יכולת טכנית נטו פלוס מיומנות ג'אגלינג מתקדם במיילים, פינגפונג וחילוץ נתונים אקראים שצצים כאן ושם במיילים מאנשים, שבצניעות רק אומר עליהם כי אינם מעוניינים להתמחות בעבודה עם מחשב. כמו כן, גם אומר בעדינות כי אינם מעוניינים להתמחות בניהול נכון של הון אנושי.
איך אני אמור להרגיש כאשר אני מראש מתריע על בעיה מסוימת בתחילת הפרוייקט; למרות ההזהרה שנתתי אני מקבל איתות להמשיך במסלול הראשוני; ולאחר מכן מקבל הוראה לשנות - יחד עם נזיפה שאני לא שם לב לפרטים הבעייתיים - וזאת אחריותי לעשות כך? בהחלט, התעלמות זוהי פונקציה חשובה במחלקה הזאת, שמי שלא לומד אותה, נקלע לקשיים כמוני. מה לעשות, הגדלת ראש נתפסת במחלקת מארקטינג בxxxx כליקוי, חסרון, תכונה שלילית שיש להצניעה.
יהיה לי כואב מאוד לחתוך את התקשרותי עם החברה המתאימה לי ביותר במדינה הזאת, אך למרבה הצער זה בלתי נמנע במצב הקיים. לא אוכל להתמודד עם הניהול הזה לאורך הרבה זמן, סיבולת שלי מוגבלת למרות התנאים המצויינים של העסקה כאן, ואנשים שאני בהחלט אתקשה למצוא להם חלופה, זאת מפני שאיש-איש בחברה מלבד מח' מארקטינג הוא איש סאונד שחי את התחום ומקצוען אמיתי בו. המשך יבוא.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- אפריל 13, 2010
not happy at my work.
קיבלתי פיצויים של תאונת הדרכים שלי.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- פברואר 23, 2010
meticulous
Again, you need to talk to me if you need to be away. Please.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- פברואר 2, 2010
ויכוחים עם הארטדיירקטור הבכיר
הבוקר אני מקבל מייל מסוג "תזיז את הטקסט למעלה, תקטין את הקופסא ותגדיל כותרת". תפסתי קריזה מקצועית.
לאחר התייעצות עם חבריי לעבודה (די ג'יי ואלקטרוניק פרודוסר, מר רן שני ואיש יקר, אקס-מנהל עיצוב האלבומים וחוברות תדמית בחברת תקליטים NMC, צחי בן מנחם) , מחקתי את התגובה הטמפרמנטית שלי מהמייל, ורק שלחתי את התיקונים שנתבקשתי לעשות.
התגובה היתה בנוסח דומה לזה שמובא להלן:
"ארטדיירקטור נכבד, אנא אשמח לקבל את התייחסותך לגבי הפרובלמטיות של הפתרון העיצובי שהצעתי,
דהינו מה הסיבה שהפתרון הנוכחי לא עונה כלל או עונה חלקית בלבד על הדרישה של הפרוייקט,
ולאו דווקא הוראות שימוש בתוכנה בכדי להגיע לנראות הרצויה."
כפי שהחבר'ה ייעצו לי, תהיה חכם - אל תהיה צודק. אל תתנגש איתו ראש בראש. אתה צודק, אך תשמור את המילים הללו לפגישה אישית, אם כאינך מסוגל להמנע מלומר את מה בליבך.
אין מה להוסיף, אנוכי מסכים עמם. תודה, צח. לא במקרה רשמתי את שמך בפוסטר של פרוייקט גמר (עלי עוד לעדכן כאן גם את זה… וגם באתר שלי…)
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- ינואר 13, 2010
הזמן עובר, ואני חש ברצון זעיר - אך יציב והעולה מבפנים - לחזור אל תוכנית הפוסטים.
כן, יש לא מעט נושאים שאשמח לפרוס בפני היומן הדיגיטלי שלי, דהיינו בפניכם, חבובים!. אני חש שעלי או לפתוח תת-דומיין חדש, או לאחסן את הישן במקום כלשהו. אני מחבב את השם הנוכחי, ולכן חבל לוותר על החיבה שלי - יש כל כך הרבה אסוציאציות, שזה לגמרי משקף את ההוויה המציאותית-המדומיינת הזו.
בקרוב, הנה הנה אני בא לעשות פה בלגאן! לפעמים אני כזה שטוח, SUPERFICIAL.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- ינואר 12, 2010
watching pretty girls:
1. lifts your mood
2. is like watching luxury cars you will never get
3. hallo!
4. feeling is everything
5.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- אוגוסט 6, 2009
תגובה תבוא.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- אוגוסט 6, 2009
מפייסבוק:
Time: after panel. Status update:
Vlad Nikiporoff is having difficulty understanding how illustrators can judge typographer's work. Some cute said that some my of shapes are too close to original. Oh, well. The problem is i did not use ANY references - only stylistic direction. Did she mean that she was able to associate my shapes with the letters they supposed to represent, and according to her, that's being major undertake? It was DEFINITE WTF, Giant WTF.
one another thing i can't overcome, is how anyone was talking freely about my type without ever looking on it from ahead - even once.
it was definite WTF, the Arial 500point red WTF with 20 question marks.
they said lot of things, mostly all of them being correct, but they did miss one massive point which i can't close my eyes on: they did not value the true essence of my work:
richness of my project in unique shapes and their derivatives.
Being good, being bad, being wrong or smart decisions, noone actually even tried to reverse-engineer it back. NO-ONE. And that sucks.
From 8 persons, ONLY ONE really made sort of journey into the room, everyone else just sat back and starred at me talking. Me?????
LOOK AT THE FUCKING SHAPES (AND THEIR COMBINATIONS), BUT NOT ME, YOU CLUELESS ASSES!!!!!!!!!!!!!!
WTF?!
i don't think i got attention i was expecting for.
i'm not scared of bad criticism, really not: I like it and i like to give it back too.
But this time i was expecting for different treatment.
At graduation project panel, i was expected for professional (typographic) input, …..and a bit of respect.
Respect which can arise from someone who knows what it takes to develop a unique shape, not just copying/modifying existing one, which someone else already had solved for them.
——————————————–
Bottom line,
i'm highly disappointed from the panel i had, and i'm going to ask for additional official inspection, this time from the people i trust, in our small and tight typo bubble.
Luckily, tomorrow there will be portfolio for Alefim, so lot of hot rods will be there, and i think i deserve professional attitude.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 29, 2009
קרוב להגשה!
היום יום שלישי, אני אמור כבר לעצב פוסטרים.
אני עדיין משפר את הצורות של האותיות שלי, עכשיו אני שואף להביא את הכתב לנראות כללית יחידה - אני מתמקד בכתב הרזה יותר, עם שמן די סיימתי. זאת לא הייתה עבודה קלה בהחלט, ובגלל זה אני הולך להמשיך לעבוד על הכתב הרזה בעתיד, ולאו דווקא עם השמן כמו שהתחלתי איתו. הרזה, הינו המשך טבעי של ההתפתחות. צורותיו נראות רעננות יותר, מעניינות יותר, ומכילות יותר חלל פנים, מה שקשה עד בלתי ניתן לומר על הכתב השני, המרשים לשעבר. ובכלל, אני די מתחיחל להביט שונה על האות שפיתחתי. היא היתה סמן למחקר מדליק, שאהבתי ממנו כל שניה. וכנראה הסקפטיות שלי לגביח הצלחתי בפאנל נובעת מפרפרציוניזם יתר שלי, תכונה חיונית למעתב אותיות מבושל.
טוב. להמשך העיצוב. זמן שלי קצוב, ואני נהנה מכל רגע. חבל להפסיד. יאללה.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 23, 2009
people living in constant depression is pathetic. for real. Unfortunately, in my life i was introduced to some, , and this experience was disappointing. Do NOT.
אני עושה טאצ'ים אחרונים בפונט שלי. יאללה, נזרום עם זה. במילא בעיני יש עוד יותר מדי מה לעשות שם, כדי לתת לו מראה מסחרי. אבל אני אהיה מרוצה מכל התהליך שעשיתי. הרבה מאוד עבודה הושקעה בכתב הזה, ואני רוצה לראות אדם (שמבין כמובן בעיצוב אותיות) שלא יעריך את זה.
עדי אמר לי שקו העליון שמן יותר מהקו התחתון, וצריך לאזן ביניהם.
בוא נראה. זה מאפיין, וממבט ראשון שום אופן לא אלמנט שניתן לשפוט כנגטיבי או פוזיטיבי. בעצם… אולי כן, אם אנו מתייחסים אל המאפיין מזוית תרומתו לקריאות הרציפה, או לא. סורי, על השאלה כזאת אני לא מסוגל לענות בשלב הזה. כנראה שאתה יודע על מה אתה מדבר, אבל אני עקשן (לא עיקש, בחייאט!) ומעדיף לבדוק בעצמי, מאשר להסכים ולדלג על הבדיקה החיונית.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 19, 2009
לבנות כתב חדש הינה מסימה לא מובנת מאליה כל כך.
ליצור כתב חדש זה כמו ללמוד שפה חדש, לא מספיק להכיר במילים, אלא יש צורך להבין את הלוגיקה של השפה, ולוגיקה של המילים עצמן - מאיזו אסוציאציה הן נוצרות, מהו החיבור בין המילים, והכי חשוב - מה הם כללי המשחק, אחרי שאנחנו כבר בשלים לדעת את משמעותן האמיתית של המילים. (סטטוס בפייסבוק של 16.6.09)
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 16, 2009
אני לא רואה סיבה להמנע מלהשתמש בבייסליין. הגבלה או החלטה להמנע ממנו לא אוסרת על שימוש בו.
אני שומע פריסקי, וזאת התחנה הטובה והאיכותית ביותר למוזיקה אלקטרונית שתמצאו ברחבי הרשת.
אלקטרוניקה מבטאת את התחושות שלי בצורה הטובה ביותר מבין כל סוגי המוזיקה שאני מכיר.
היא מדברת בגובה העיניים, והיא נכנסת עמוק-עמוק למי שפתוח כלפיה מספיק. שום סגנון אחר לא מתקרב לרמה של מוזיקה אלקטרונית. אם אנסה לנתח, וזה פוסט שעלי לפתח בעתיד לדיון רציני הרבה יותר מזה של עכשיו, אז אני יכול לחלץ עובדות יצוקות:
מוזיקה אלקטרונית לא זקוקה למילים כדי להעביר את המסר שלה במלוא העוצמה. (TO DELIVER)
מוזיקה אלקטרונית מושתת על קומפוזיציה מתכתית, מבנה מרובע של מתמטיקה. מחשב (כפי שאנו מכירים כיום).
היא יכולה להיות אופטימית, פסימית, אדישה או נעימה לאוזן.
במוזיקה האלקטרונית קולות הן עוד כלי, עוד אלמנט במערך בו משתמש האמן. מילים יכולות להתחפש למסר וורבלי, אם האמן חש רצון להעביר תובנה כלשהי.
מוזיקה אלקטרונית מציירת. היא אקספרסיוניסטית, חזותית, והיא מלאת צבע.
היא מזנקת אותנו אל חללי הצליל והיא יוצרת עולם אידאלי. היא מאפשרת קיום אוניברסלי בסייברספייס, עולם של תודעה, של חושים, הנתקות מגוף פיזיקלי נתון.
ללא שימוש במילים, היא יכולה לגרום לתחושות עמוקות הרבה יוצר ממה שנראה לנו על פני השטח. היא מתכתבת עם זכרונות שלנו, בין אם זה קולקטיביים, תרבותיים, תורשתיים או אינדיווידואלים.
אני יכול לכתוב ולדון שעות על הנושא. מזלי שנולדתי לתוך עולם כזה ובורכתי בהזדמנות להכיר בו ולהעריך אותו.
אין לי ספק שחומרים פסיכואקטיביים מעצימים את החוויה של כל הסנסורים שזמינים לנו. למזלי, גם בורכתי ביכולת להעריך את העוצמה הגלומה במוזיקה איכותית גם בלי שימוש במשבשי תודעה.
מופיע כחלק מ- כללי | | פורסם ב- יוני 16, 2009